המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
האינתיפאדה הפלסטינית והקווים האדומים של מצרים
7/11/2000

האינתיפאדה הפלסטינית והקווים האדומים של מצרים


 אינתיפאדה בשטחים הציבה את מצרים בפני מציאות מדינית וביטחונית חדשה ואילצה אותה לקבל הכרעות חשובות. הנשיא מבארכ נאלץ לשרטט את גבולותיה של הסולידאריות הערבית, בשעה שהאינטרסים המצריים הגיעו לכלל סתירה עם אלו של הפלסטינים בנוגע לעימות עם ישראל. העימות הפלסטיני-ישראלי האלים גם שב והעלה את קרנה של המנהיגות הערבית הקיצונית ואילץ את מצרים להתמודד עם הערעור על מעמדה בעולם הערבי. זירה שלישית עמה נאלץ להתמודד המשטר המצרי היא הזירה הפנימית, בה יצא ציבור הסטודנטים בקהיר לרחובות, התעמת עם כוחות הביטחון המצריים ותבע מהנשיא מבארכ לתמוך בפלסטינים בכל מחיר. נוכח כל אלה, קבעה מצרים כי האינטרס שלה הוא במניעת ההסלמה האזורית ובהמשך תהליך השלום ושרטטה את קוויה האדומים בפני כל הגורמים שערערו על כך:

 

1. מצרים ותהליך השלום

מגבלות חוזיות על מדיניות מצרים

המדיניות המצרית, לפחות בשני העשורים מאז עלה מבארכ לכס הנשיאות, מבוססת על שני מרכיבים עיקריים: שמירה על היציבות האזורית ופיתוח כלכלי במצרים. האירועים האחרונים לא שינו את האסטרטגיה המצרית ואף אילצו את ההנהגה המצרית להציג במופגן את הכרעתה האסטרטגית.

 

מאז הסכם קמפ-דיוויד קשרה מצרים את גורלה בהשפעה האמריקאית במזה"ת. הסכם זה פתח בפניה את ערוץ הסיוע האמריקאי והוביל להתהוותו הראשונית של דיאלוג אסטרטגי מצרי - אמריקאי. ואולם בעבור ארה"ב, הסיוע למצרים והיחסים האסטרטגיים עמה כרוכים במחויבות המצרית להסכם קמפ-דיוויד, בתמיכה בתהליך השלום במזה"ת, ובשמירה על היציבות האזורית. ההנהגה המצרית מודעת לכך שהתנערות מכל אלה עלולה להוביל לפגיעה אנושה בסיוע האמריקאי למצרים.

 

לפיכך, הפעילה מצרים את כל כובד משקלה בפסגה הערבית בקאהיר כדי למנוע החלטה בדבר הנמכת דרג היחסים בין מצרים וירדן לבין ישראל, בעוד שאפשרה את החזרת נציגיהן של מדינות ערביות אחרות, שאין להן התקשרות חוזית עם ישראל. יועצו של הנשיא מבארכ, אסאמה אל-באז, הסביר בראיון עיתונאי כי מצרים ולירדן זכו לקבל חזרה את אדמותיהם שנכבשו ב-1967, בעקבות חוזי השלום שחתמו עם ישראל. ניתוק יחסיהן עם ישראל, מסביר אל-באז, "תהווה הפרת החוזים שנחתמו עם ישראל, ותפתח בפניה את האפשרות לפנות לערכאות בינלאומיות כדי להביא לתגובה להפרה זו."[1] הכוונה, כמובן, איננה למהלך ישראלי בינלאומי להחזרת השטחים שהועברו למצרים וירדן, אלא לפעולה ישראלית לבלימת הסיוע האמריקאי ושתה"פ האסטרטגי בין השתיים.

 

מצרים אומרת "לא" למלחמה:

האינטרס המצרי הוא למנוע הסלמה ועל רקע זה החלה התגייסות מצרית לפסילת אופציית המלחמה עוד בימים שקדמו לפסגה הערבית שזימן מבארכ בקהיר. נשיא מצרים מצא עצמו מול חזית כפולה: מצד אחד, הציבור המצרי יצא להפגנות ענק בהנהגת התנועה האסלאמית המצרית בקריאה לנתק את היחסים עם ישראל ולהכריז על ג'יהאד; מצד שני, המנהיגות הערבית הקיצונית - קד'אפי מלוב, צאלח מתימן, וצדאם חוסיין מעראק - קראו בפומבי להכריז מלחמה על ישראל, מתוך כוונה להבליט את חוסר המעש של הנשיא מבארכ ולגרום מבוכה למשטר המצרי. צדאם חוסין אף הזיז לצורך כך כוחות בכיוון הגבול הירדני.

 

מבארכ לא נגרר אחר הפרובוקציות של עמיתיו הקיצוניים ודבק במחויבות המצרית להסכם השלום עם ישראל. בראיון טלוויזיוני הוא הכריז חד-משמעית כי מי שחושב שמצרים תלחם עד אחרון חייליה - טועה. התבטאות זו, היוותה אור ירוק לעיתונות המצרית, שפתחה במתקפה הסברה יומיומית בדבר הצורך להימנע ממלחמה ולחסוך מהעם המצרי את מחיר הדמים.

 

"הנשיא מבארכ", כתב עורך השבועון  אח'באר אל-יום, אבראהים סעדה, "היה יכול להורות בנקל להורות לשר ההגנה המצרי, להכריז על כוננות עליונה בצבא ולהזיז כוחות גדולים אל עבר הגבול המצרי-ישראלי... ולזכות במחיאות הכפיים של ערוצי הלווין הערביים על ההכנות למלחמה במטרה למחוק את מדינת ישראל ממפת המזה"ת, גם אם המלחמה הייתה נמשכת שנים על גבי שנים עד לכדור האחרון או עד לחייל האחרון - מה שיבוא קודם... אלא שהנשיא הגיעה למסקנה שאחת המשימות החשובות ביותר של נשיאה של הגדולה שבמדינות ערב, היא להשקיע את כל מרצו וקשריו כדי להפסיק את שפך הדם הפלסטיני, משום שדם זה יקר בהרבה מכל "הטפות המוסר", "מופעי הגבורה המדומה", ומחיאות הכפיים של ערוצי הלווין המפוקפקים."[2]

 

בנוסף, הדגישה העיתונות המצרית כי האינטרס המצרי הוא להימנע מההרס ומהקורבנות האדירים שיגרמו על ידי יציאה למלחמה ממניעים רגשיים. עורך רוז אל-יוסף, מחמד עבד  אל-מנעם כתב בעניין זה: "ההחלטה [לפתוח] במלחמה... משפיעה על משאביה ועתידה של המדינה. לכן אין להותיר החלטה זו בידיהם של דמגוגים שאינם רואים או חושבים למרחוק... הפארסה של לחימה על ידי גיבורים-מדומים עד לחייל האחרון לא תחזור על עצמה לעולם, כל עוד בראש המשטר במצרים מצוי איש עתיר ניסיון ששמו חסני מבארכ."[3]

 

בכתיבתם של הפובליציסטים המצריים ניכרה התחושה כי מצרים כבר שילמה את חלקה בדם ובדמים בסכסוך מול ישראל. שר החינוך המצרי, דר' חסין כאמל בהאא אל-דין, היטיב להציג עמדה זו בפני קבוצה של מנהיגי סטודנטים. "אנו השבנו את אדמתנו באמצעות מלחמה, לאחר מכן באמצעות מו"מ ולבסוף באמצעות בוררות", הוא אמר, "זכותם של הדורות הבאים שנחסוך מהם את הרס התשתית שהקמנו במשך שנים ארוכות ולאחר שורה של מלחמות."[4]

 

הקריאות למלחמה ולג'יהאד מצד המנהיגות הערבית הקיצונית, הזכירו לרבים את האווירה בציבור הערבי ערב התבוסה של 1967. בעל הטור, סעיד עבד אל-ח'אלק, כתב כי אותם מנהיגים המכים בתופי המלחמה "מזכירים לנו את גיבורי שנות השישים שבשמך היום נלחמו בישראל דרך המיקרופונים של תחנות הרדיו ובלילות, היו רוקדים עם זונות במועדונים. מצרים בלעה את הפיתיון באותם ימים ונכנסה למלכודת של 1967, ללא הכנה אמיתית. כך איבדנו את סיני וספגנו את התבוסה הקשה ביותר במאה העשרים. לא הייתה זו תבוסה צבאית בלבד, אלא גם תבוסה כלכלית, מדינית, תרבותית, וחברתית. אנו שילמנו את המחיר על התבוסה הזו מאז ועוד נותרה לנו מחצית המאה להשלים את תשלום החשבון... אין מצרי אחד שישקוט עד שהעם הפלסטיני ישוב לבתיו המשוחררים, אבל אין מצרי אחד שיסכים להיגרר למלחמה נוספת..."[5]

 

ואולם, מריבוי המאמרים שעסקו בכך שמלחמה תמיט על מצרים אסון, השתמע כי מצרים סובלת מנחיתות אסטרטגית מול ישראל. לפיכך, התגייס ראש המכון למחקרים אסטרטגיים של מוסד אל-אהראם, עבד על-מנעם סעיד, המקורב לראשי המשטר במצרים, לערוך ספירת מלאי ולהבהיר כי מצרים מסוגלת להגן על עצמה. סעיד מנה את הטנקים, המטוסים, הטילים, החיילים סדירים, וחיילי המילואים של ישראל לעומת אלו של מצרים וסוריה וקבע כי מאזן הכוחות הצבאי נוטה דווקא לטובת הערבים - לא כל שכן אם מוסיפים את הצבא הסעודי. הוא נדרש גם לשאלת נשק ההשמדה ההמונית - נקודת המפתח בתיאוריית החולשה האסטרטגית הערבית: "למדינות ערב יש נשק כימי שיתכן והוא משתווה באופן יחסי למה שבידי ישראל, בעיקר אם לוקחים בחשבון את הרגישות הישראלית לאבדות בנפש. בנוסף, הניסיון של מלחמת 1973, מלחמת לבנון, והאינתיפאדות הפלסטיניות מוכיח שישראל אינה יכולה להשתמש בנשק הגרעיני שברשותה, לכל הפחות לצורך הגנה על ההתפשטות האימפריאלית הישראלית, אף על פי שיתכן שיעשה בו שימוש במידה וישראל בגבולות 1967 תהיה נתונה בסכנה."[6]

 
בידול האינטרסים המצריים בזירה הערבית

הניסיונות הפלסטיניים והערביים לסבך את מצרים בהסלמה אזורית הובילו להתעמקות בנוגע לסדר העדיפויות המצרי. התקשורת המצרית ביטאה את תחושת המיאוס של המשטר המצרי מגורמים רבים בעולם הערבי, כשהקו המנחה אותה הוא כי האינטרס המצרי עומד מעל לכל. עורך אל-אח'באר, ג'לאל דוידאר, כתב ש"הנשיא מבארכ אמר לי שלאינטרסים של מצרים ושל העם המצרי - לאחר כל הקורבנות והסבל שנמשך חמישים שנה - חייבת להיות עדיפות מוחלטת, מאחר שאם מצרים תיפול, לא יהיה לאינטרס הפאן-ערבי ממילא קיום. האינטרס המצרי חייב לעמוד בראש, בשעה שהוא מגיע לכלל סתירה עם אינטרס אחר."[7]

 

אלא שאין לראות במגמה זו משום בחירה מצרית במגמה של התבדלות מהעולם הערבי. הנשיא מבארכ אינו מעוניין ואינו מסוגל להפוך לאתאתורכ של מצרים: הקו האדום אותו הציבה מצרים בפני הסולידאריות הערבית - בכך שהכריזה באופן חסר תקדים כי לא תצטרף למלחמה נגד ישראל - מבטא העדפה של אינטרסים מצריים על פני אינטרסים כלל ערביים אך לא של זהות מצרית על פני זהות כלל-ערבית. אדרבה, מצרים עודנה רואה במדינות ערב פרטנריות למלחמת מגן, כפי שעולה ממאמרו של עבד אל-מנעם סעיד.

 

התחדדות המאבק הבין גושי בעולם הערבי:

את חילופי המהלומות התקשורתיות שמנהלת מצרים עם גורמים בעולם הערבי יש לראות במסגרת מאבק בינערבי דו-גושי: בצד אחד, מצויות המדינות הנתונות לחסות אמריקאית הפועלות באופן "רציונלי" ו"אחראי" ועל פי "אינטרסים", כגון מצרים, ירדן, וסעודיה. בצד שני, מצויות מדינות המבטאות אנטגוניזם כלפי ארה"ב כגון לוב, עראק, ותימן, והן פועלות באופן "אמוציונלי" וללא כל אסטרטגיה ברורה. סוריה והפלסטינים ממשיכים לעמוד בתווך בין שני הגושים עקב המחלוקות הבלתי פתורות שלהן עם ישראל.

 

הדיכוטומיה בין המדינות "הרציונאליות" למדינות ה"אמוציונליות" עברה כחוט השני בכתיבתם של בעלי הטורים השונים. כמו בירושלים, גם בקאהיר הופתעו, ככל הנראה, מכך שמרוקו ניתקה את היחסים הדיפלומטים עם ישראל. סגן ראש מכון אל-אהראם למחקרים אסטרגיים, מחמד אל-סיד סעיד, כתב כי מרוקו, שמעולם לא רוותה נחת מהסולידאריות הערבית ושהתאכזבה מהעדר התמיכה הצרפתית, עברה בשלהי ימיו של המלך חסן השני, במאמץ רב, למחנה האמריקאי. מהלך זה פתח בפניה של רבאט את שוקי המערב. אלא שהמלך מחמד השישי בחר לפעול בניגוד לאינטרס המרוקאי הברור, כדי לשפר את הפופולאריות שלו ברחוב המרוקאי, וניתק את היחסים הדיפלומטים עם ישראל. זוהי דרך פעולה "אמוציונאלית", המנוגדת לדרך הפעולה המצרית. "אין די באמוציות כדי לגבש מדיניות מוצקה ברת-קיום", סיכם סעיד את מאמרו.[8]

 

מרגע שמצרים קבעה את ההסלמה האזורית - ובמיוחד המלחמה - כקו אדום אותו אין היא מוכנה לחצות בעבור הסולידריות הערבית, הופנו חצי הביקורת המצרית כלפי המנהיגות הקיצונית של מדינות המחנה השני בעולם הערבי. עיקר הכעס הופנה אל מנהיגי לוב, תימן, ועראק, שפתחו חזית התומכת במלחמה נגד ישראל.

 

בשלב מסוים, החלה ביקורת מצרית גם על סוריה. מצרים, שהתקשתה להסביר לדעת הקהל שלה באילו צעדים מעשיים היא נוקטת כדי לתמוך בפלסטינים, לא שבעה נחת מהפטרונות הסורית על פעולות חזבאללה. אלא שהקש ששבר את גב הגמל הייתה הודעה פיקטיבית בשמו של ערפאת, שהופצה בדמשק ובה הואשמה מצרים, כי היא הפעילה על ערפאת לחץ כדי שיגמיש את עמדותיו. מצרים סברה כי סוריה היא שעומדת מאחורי הודעה זו והעיתונות המצרית מיהרה לצרף את סוריה לגוש המדינות התומכות לכאורה במלחמה. עורך השבועון אח'באר אל-יום, אבראהים סעדה, המליץ לסורים בסרקסטיות לפתוח את חזית הגולן בפני מתנדבים מהעולם הערבי. קד'אפי, צאלח, וצדאם, כתב סעדה, "יושבים על קוצים וממתינים שהמאבק העממי המזוין יפתח מרמת הגולן, כדי שיוכלו למהר ולשלוח מיליוני מתנדבים חמושים שיצטרפו מייד לשורות הנופלים חלל למען טיהור האדמה הערבית מהטומאה הישראלית. המג'אהדון הערבים סייעו בעבר בשחרור אפגניסטן מהכיבוש הסובייטי", המשיך סעדה ללגלג, "ואך הגיוני הוא שמרגע שהנשיא הסורי, בשאר אסד, יכריז על פתיחת גבולותיה של סוריה עבורם, הם יחושו ויבואו מכל מדינות ערב..."[9]

 

2. מצרים והרשות הפלסטינית:

 הסתייגות מצרית משאיפות הבינאום הפלסטיניות

הנשיא מבארכ הפך בשנים האחרונות לפטרונו המדיני של ערפאת. אלא שבעקבות אירועי החודש האחרון, נאלצה מצרים לשרטט בפני הפלסטינים את גבולות התמיכה הזו: אי-פגיעה באינטרס המצרי בתהליך המדיני ואי-פגיעה בביטחון הפנים המצרי.

 

מבחינה מדינית, נענתה מצרים לתביעתו של ערפאת לבנאם את התהליך המדיני, רק בחצי פה. שר החוץ, עמרו מוסא, הכריז כי הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, לא יחזרו לשולחן המו"מ על פי הפרמטרים שהיו קיימים עד כה, אך הוא לא קבע מפורשות כי כוונתו לבינאום התהליך. את התמיכה המצרית בועדת חקירה בינלאומית, כמו גם את תמיכתה של קאהיר בהקמת בית דין בינלאומי ל"שפיטת פושעי המלחמה הישראלים", יש לראות במסגרת מאבק דיפלומטי שמנהלת מצרים נגד ישראל כדרך קבע ולא כאמצעים לשינוי מקור הסמכות של התהליך המדיני.

 

למעשה, נשמרת מצרים מפני היגררות מלאה אחר שאיפות הבינאום של ערפאת מחשש שהדבר יפגע במעמד הבכיר שיש למצרים עצמה בתהליך. בנוסף, חוששים המצרים שבמידה וערפאת יתעקש על בינאום התהליך, עלולה ישראל, בתגובה, לנתק את עצמה מתהליך ההידברות, ההשפעה האמריקאית עליה תקטן, והדבר עלול להוביל להסלמה אזורית.

 

מתיחות מצרית-פלסטינית

חילוקי הדעות בין מצרים לרשות הפלסטינית נחשפו עם הכניסה לפסגה הערבית. הפלסטינים תבעו, בין היתר, ניתוק יחסים בין מדינות ערב לישראל. אלא שכאמור, מהלך כזה מנוגד לאינטרס המצרי. יתרה מכך, מצרים מקפידה לנקוט בגישה פרופורציונאלית בצעדיה נגד ישראל. כך היה גם ב1982-, כאשר היא נמנעה מלהחזיר את שגרירה מתל אביב כשישראל פתחה בפעולה הצבאית בלבנון ועשתה כן רק לאחר טבח צברא ושתילא. "מצרים החזירה את שגרירה מישראל בעבר והאפשרות שהיא תעשה כן גם בעתיד קיימת. אלא שהתבונה מחייבת לפעול בהדרגה במקביל להדרגתיות בהסלמה הישראלית", כתב בעל הטור רצ'א הלאל.[10] גם עתה, שומרת מצרים את הקלף הדיפלומטי של החזרת השגריר למקרה שיתפתח אירוע חמור ביותר בזירה הפלסטיני - כגון מקרה הרג המוני - או למקרה של הסלמה חמורה בזירה הסורית - לבנונית. במידה ומצרים תיכנע לדרישה הפלסטינית ותחזיר את שגרירה כבר בסיטואציה הנוכחית, היא תעמוד במצב קשה במקרה של הסלמה חמורה יותר שתחייב נקיטת צעדים נוספים.

 

אלא שהאינטרס המצרי, לא מנע מבכירים פלסטינים למתוח ביקורת נוקבת ובפומבי על ההחלטות המתונות יחסית של הפסגה הערבית. התבטאויות אלה, הצטרפו לשורה של מעשים שנעשו על ידי פלסטינים בשטחים - ושודרו לציבור המצרי על ידי ערוצי הלווין הערביים. אזרחי מצרים נחשפו לצילומי פלסטינים השורפים את דגלי מצרים ואת תמונותיו של נשיאם. כמו כן יכלו אזרחי מצרים הקולטים את שידורי ערוץ הלווין "אל-ג'זירה" לראות פלסטינים באחת ההפגנות, שולחים לעבר חיילי צה"ל חמור שעליו נכתב "ברק ומבארכ". מעשה זה היה מעליב במיוחד עבור הנשיא מבארכ בשל הרקע  ההיסטורי שלו. בשנת 1970, לאחר שנשיא מצרים החליט לקבל את תוכנית רוג'רס, כינו פלסטינים את עבד אל-נאצר בוגד. "בהפגנה שהתקיימה בעמאן", מספר עורך אל-גמהוריה, סמיר רגב, "הובילו הפלסטינים חמור ובין שתי אוזניו הציבו את תמונתו של הנשיא עבד אל-נאצר".[11] החזרה על המעשה בימים אלה, גרמה להנהגה המצרית תחושה כי על אף תמיכתו המתמדת של הנשיא מבארכ בהנהגה הפלסטינית, הפלסטינים לא השתנו והם ממשיכים לערער על מנהיגותם של ראשי מדינות ערב כפי שהיה ערב "ספטמבר השחור".

 

הקש ששבר את גב הגמל הייתה הופעתו באל-ג'זירה, של המופתי של צבא השחרור הפלסטיני, שיח' קולונל נאדר אל-תמימי, היושב בירדן ושקרא, למעשה, לעם המצרי להפיל את חסני מאברכ. באותה תוכנית, שיבח אחד הצופים בשיחת טלפון את ח'אלד אל-אסלאמבולי, רוצחו של סאדאת. סגנון זה גלש גם לעתונות המצרית עצמה: כתבה בשבועון הנאצריסטי "אל-ערבי" חלקה שבחים לאל-אסלאמבולי, "שפטר את מצרים משליט דיקטטורי ששמו סאדאת." [12]

 

התבטאויות ומעשים אלו היוו מבחינתו של המשטר המצרי חצייה של קו אדום. עורכי העיתונות הממסדית המצרית פתחו במתקפה על "כפיות הטובה" של ערפאת והרשות הפלסטינית. "הגישה הזו אינה מקובלת עלינו כלל", כתב עורך אל-אח'באר, גלאל דוידאר, זוהי גישה מרדנית והרסנית מצד ההנהגה הפלסטינית, המבינה היטב איזו תמיכה העניקה לה מצרים לאורך השנים. אנו לא נסכים לעולם ליחס דו פרצופי כלפינו: פרצוף אחד מסית לשרפת הדגל המצרי ותמונותיו של נשיא מצרים, שהקדיש את חלק הארי של חייו למען הבעיה הפלסטינית, על חשבון בריאותו והאינטרסים הלאומיים שלנו, ופרצוף אחר המפרסם הודעות שבח וחיבה שמטרתם לכסות על המעשים המגונים האלה."

 

דוידאר לחץ על הרשות הפלסטינית בנקודה רגישה -- השחיתות: "אין זה סוד שהמניע שלהם לכך... הוא תקוותם להסיט את רוב הכסף [שהקצתה הפסגה הערבית לתמיכה באינתיפאדה] לחשבונות סודיים של אלו הסוחרים בסבלו ובמאבקו של העם הפלסטיני...

 

מצרים לא תסכים לעולם שההרפתקנים יחזרו על מעשי הסחטנות שהפעילו נגד המנהיג המנוח גמאל עבד אל-נאצר, אותו האשימו בבגידה, ונגד הנשיא המנוח, אנור סאדאת, עליו הם ירו ברובים... "[13]

 

עורך אל-גמהוריה, סמיר רגב הצטרף אף הוא למתקפה: "...הפלסטינים על פלגיהם השונים היו צריכים לומר תפילת תודה לאללה על שהוא העניק לאומה הערבית מנהיג כמו חסני מבארכ... לולא הנשיא מבארכ, עורו העבה, סבלנותו, אורך רוחו, וחכמתו הפוליטית, היו הפלסטינים מתחלקים כבר מזמן לשתי קבוצות: קבוצה אחת, שאנשיה מבלים את לילותיהם במועדוני לילה ואת ימיהם בריבים על חלוקת כספי הסיוע, וקבוצה שניה, זו של ערביי ה"פנים", החיים על פירורי הלחם הישראלים."[14] רגב אף מתח ביקורת על הטענות כי מבארכ מפעיל לחץ על ערפאת וקבע כי הבעיה היא עם ערפאת עצמו הסובל מ"תסביך הפעלת לחץ עליו".[15]

 

הרשות הפלסטינית הבינה כי עליה לעשות מעשה כדי שלא יתקע טריז בינה לבין מצרים. למחרת פרסום מאמרי הביקורת האלה, הוציא ערפאת לרחוב את ציבור תומכיו להפגנה בזכות הנשיא מבארכ ומצרים. צעד הפגנתי זה לווה גם במאמרים בעיתונות הפלסטינית מטעם בכירים ברש"פ שהוקיעו את המעשים הנזכרים ושבחו את הנשיא המצרי. ניתן היה להבחין במאמצים שעושה ההנהגה הפלסטינית כדי להתגבר על המשבר עם מצרים. שר הפיתוח האזורי, נביל שעת', שקרא בראיון ל"אל-חיאת" לניתוק יחסים בין מדינות ערב לישראל, מיהר למחרת לפרסם "הודעת הבהרה" בה אמר כי התכוון רק לקטר ומאוריטניה, שלא הלכו בדרכן של עומאן, מרוקו, ותוניסיה וכי הוא מבין כי תגובתן של מצרים וירדן, שלהן התחייבות חוזית כלפי ישראל, "מסלימה בהתאמה להסלמת התוקפנות הישראלית".[16]

 

על רקע גל ההתנצלויות הפלסטיני, כתב עורך אל-גמהוריה, סמיר רגב, המקורב לנשיא מבארכ, כי הוא "מקווה שהפלסטינים למדו את הלקח". במידה ולא, קבע רגב, "תיאלץ מצרים להפסיק כל סוג של סיוע לפלסטינים ולשלוח אותם לחפש לעצמם דרך אחרת שתתאים לאינטרסים שלהם". רגב אף שלח אזהרה לפלסטינים כי אם הם יחזרו על מעשיהם הבזויים, הזעם של הרחוב המצרי יוביל ל"תגובות אלימות, ואפילו אלימות מאוד".[17]

 

השוט של סאדאת

העיתונות המצרית הממסדית גייסה את הנשיא המנוח סאדאת, שבדרך כלל מודחק מן התודעה הציבורית, כדי להלום בהנהגה הפלסטינית. "מנהיג מצרי זה הקדים את זמנו", כתב עורך אל-אח'באר, גלאל דוידאר, "אילו היו הפלסטינים הולכים בדרכו, הייתה להם מדינה עצמאית כבר ב1983-."[18] עורך אל-גמהוריה, סמיר רגב, כתב על "הביקור האמיץ" של סאדאת בישראל, והזכיר כי הפלסטינים הוזמנו למו"מ במינאהאוס, אך הם החרימו את השיחות והגיבו בשורה של פיגועים נגד מטרות מצריות בעולם.[19] גם עורך אח'באר אל-יום, אבראהים סעדה, כתב כי לו הפלסטינים היו מקבלים את מה שסאדאת הביא להם, "הם היו משיבים את אדמתם, מקבלים את זכויותיהם, ומקימים את מדינתם כבר לפני שנים רבות."[20] אלא שנראה כי סאדאת אינו זוכה לרה-הביליטציה מוחלטת והשימוש שנעשה  בו הוא אינסטרומנטלי ביסודו, על רקע המתיחות שנוצרה בין המשטר המצרי לרשות הפלסטינית.

 

תלות הדדית בין הפלסטינים למצרים

במשבר הנוכחי, נוצרה סתירה מוחלטת בין האינטרס המצרי בשמירת היציבות האזורית לבין זה הפלסטיני שחתר להסלמה. מצרים דבקה באינטרסים שלה וכשהפלסטינים לא קבלו הכרעה זו יפה, הם זכו לקיתונות של צוננים מהעיתונות הממסדית במצרים.

 

אלא שהן מצרים והן הרשות הפלסטינית זקוקות האחת לשניה. מצרים היא למעשה המדינה היחידה בעולם הערבי שארה"ב וישראל מאפשרות לה דריסת רגל בתהליך המדיני. "כמה ממשלות ערביות", כותב עורך אל-אהראם, אבראהים נאפע, "הותירו את ההנהגה והעם הפלסטינים לבדם, חשופים וללא כל תמיכה... במשך עשר שנים, הפלסטינים מצאו חמלה רק אצל מצרים, תמיכה רק אצל הנשיא מבארכ, וקול אוהד רק אצל הדיפלומטיה המצרית."[21] התנערות פלסטינית מהקשר עם מצרים, תותיר את ערפאת בודד במו"מ. מצד שני, למרות העלבונות שהטיחה התקשורת המצרית הממסדית בהנהגה הפלסטינית, מצרים אינה יכולה להתנער לחלוטין מערפאת, הן משום שהדבר עלול לדרדר את האזור להסלמה נוספת והן משום שהיא זקוקה ל"תעודת יושר" פלסטינית על פעולתה למענם, בעבור דעת הקהל המצרית.

 

3. מצרים והאסלאם הפונדמנטליסטי

"מודל חזבאללה" - החלופה למלחמה

דבקותו של המשטר המצרי בתהליך המדיני, חייבה אותו לתת תשובה אחרת לדעת הקהל המצרית שתבעה פעולה מצרית מעשית. חלופת הביניים בין הצטרפות להסלמה אזורית לבין הסתפקות בתהליך המדיני נמצאה בדמות "מודל חזבאללה", כלומר, תמיכה מצרית באינתיפאדה הפלסטינית. סימנים ראשונים לעמדה זו ניתן היה לשמוע, דווקא, מצד אנשי תנועת השלום המצרית, סעד אל-דין אבראהים ואמין אל-מהדי, שעל רקע קריאות המלחמה מבגדאד, טריפולי, וצנעאא', הכריזו כי בעוד שמלחמה תמיט אסון על מצרים, הרי שמאבק נגד ישראל בסגנון חזבאללה הוא יעיל ולגיטימי בעת ובעונה אחת.[22]

 

למעשה, נוצר מכנה משותף בין אנשי תנועת השלום המצרית למשטר, שאף אימץ עמדה זו. שה"ח המצרי, עמרו מוסא, שב ושיבח את חזבאללה על סילוק הכיבוש מדרום לבנון. גם בעלי הטורים בעיתונות המצרית העלו על נס את החלופה של "המאבק בכיבוש". סעיד עבד אל-ח'אלק, למשל, קבע במפורש ש"המלחמה איננה הפתרון להרתעת וענישת הממשלה הישראלית. הפתרון הוא מבפנים... ראו את המודל של חזבאללה."[23]

 

"מודל חזבאללה", האלטרנטיבה שבאמצעותה מקווה המשטר לנטרל את התביעה שנשמעה ברחוב המצרי לפתוח במלחמה, מבוסס על כך שהפלסטינים יפעלו ללא התערבות מצרית ממשית. "המאבק המזוין צריך להתחיל מתוך האדמה הכבושה והוא צריך להיות מונהג על ידי הפלסטינים עצמם, בשעה שאחיהם הערביים עומדים מאחוריהם ומחזקים את ידם", כתב עורך השבועון הממסדי אל-נבא אל-וטני, ממדוח מהראן.[24] עבור האליטה הניאו-נאצריסטית והאסלאמית, תשובה זו איננה מספקת. על אף ההערצה שהם רוחשים לחזבאללה ולמנהיגה, השיח' נאסרללה, האלטרנטיבה למלחמה של צבאות מדינות ערב, מבחינתם, היא דווקא על פי "מודל אפגניסטן", כלומר, פתיחת הגבולות בפני מתנדבים ממדינות ערב שייקחו חלק ממשי במאבק נגד האויב.

 

אלא שהמשטר המצרי דוחה כמובן את האופציה של המודל האפגאני, משום שהיא צפויה להסלים למלחמה. במקביל, מתקשה המשטר להציג בפני הציבור המצרי צעדים מעשיים שנקט לתמיכה באינתיפאדה הפלסטינית על פי המודל של חזבאללה: מצרים אינה מסייעת לפלסטינים מבחינה צבאית או לוגיסטית והיא אף נמנעת מלהנמיך את דרג היחסים עם ישראל כאקט של הזדהות עם המאבק הפלסטיני. "הם הכריזו מלחמה על המלחמה", מחה בעל טור באחד מעיתוני האופוזיציה, "הם הבטיחו לנו שקיימת אופציה אחרת זולת אופציית המלחמה ואופציית השלום... אנא, [אמרו לנו] מהי האופציה הזו".[25]

 

חזבאללה זוכה לקונצנזוס בעולם הערבי ולכן המשטר המצרי נאלץ להתייחס בפומבי בחיוב למאבקו. אלא שלמעשה, מצרים אינו רואה בעין יפה את הפופולאריות הרבה לה זכה חזבאללה בשנים האחרונות. הישגי חזבאללה בדרום לבנון העלו את קרנה של התנועה האסלאמית ברחבי העולם הערבי וגם במצרים. האסלאם הפונדמנטליסטי הוא האתגר העיקרי עמו מתמודד המשטר המצרי. על אף שהמשטר המצרי מעדיף את מודל חזבאללה בשעה שהאלטרנטיבה המרחפת בחלל האוויר היא מלחמה, הרי שהקונצנזוס לגבי חזבאללה ומנהיגה השיח' נאסרללה סותר את האינטרס המצרי.

 

בלימת הכוחות הפונדמנטליסטיים במצרים

זעמם של הסטודנטים המצרים הופנה במידה רבה אל מסעדות אמריקאיות וכאלה  שנטען שהן בבעלות יהודית. הגורמים המסיתים פרסמו רשימה של סחורות אמריקאיות ו"יהודיות" ש"מוסלמים לא ימותו אם הם לא יקנו אותן". ברשימה נכללו מוצרים כגון משקה פנטה תפוחים שנטען כי על הבקבוק כתוב "לא לאללה" ומוצרי PEPSI שראשי התיבות שלה, כך נטען, הם Pay Every Penny to Save Israel.[26] החברות האמריקאיות, שהפכו לפתע למטרות, הגיבו בשורה של מבצעי הוזלות.

 

בעקבות הפגנות הסטודנטים האלימות בקהיר ובערים אחרות, שבמהלכן הרסו המפגינים רכוש בתוך ומחוץ לאוניברסיטאות, שרטטו ראשי מערכת החינוך במצרים את הקווים האדומים של מה מותר ומה אסור בהפגנות: מותר "להביע זעם לגיטימי", אך אסור בשום אופן להשתתף ב"השתוללות היסטרית ולהרוס מסעדות, מכוניות, ומזגנים באוניברסיטאות"; מותר לתרום דם למען הפלסטינים, אך אסור להיגרר אחר ההסתה של גורמים האסורים על פי החוק; מותר "להסביר את עמדת הסטודנטים המצרים לכל הסטודנטים בעולם באמצעות רשת האינטרנט", אבל אסור להתעמת עם כוחות הביטחון. [27] נשיא אוניברסיטת עין שמס בקהיר, סיפר כי הוא עצמו וראש מנהלת הביטחון של קהיר הצטרפו להפגנות הסטודנטים וקראו קריאות בגנות ישראל. "היה זה מעשה מעורר כבוד", הוא אמר. אלא שאז, החלו הסטודנטים לפגוע באנשי כוחות הבטחון ומכוניותיהם, מעשה אותו יכולים לעשות רק "אנשים לא לאומיים".[28] בדרך זו, הופנתה האצבע המאשימה לעבר החוגים האסלאמיים.

 

ערוצי הלווין הערביים וערעור ביטחון הפנים

מטרה נוספת לחיצי המשטר המצרי הייתה ערוץ אל-ג'זירה - ערוץ הלווין המוביל בעולם הערבי. לאורך כל ימות השנה, מהווה ערוץ אל-ג'זירה בימה פתוחה למגוון הדעות בעולם הערבי. אלא שערוץ זה מייחד רצועות שידור רבות להבאת דברם של הגורמים הקיצוניים בעולם הערבי, החל בשיח' יוסף אל-קרדאוי, אחד ממנהיגי האחים המוסלמים, המתארח מדי יום ראשון, וכלה בראיונות טלפוניים עם הקיצוניים שבפונדמנטליסטים האסלאמיים, כגון אבו חמזה, היושב בלונדון. יתרה מכך, אל-ג'זירה אחראי במידה רבה להאדרתה של "תופעת חזבאללה", באמצעות אין ספור ראיונות עם השיח' נאסרללה.

 

על אף שהקריאות לג'יהאד המשודרות באל-ג'זירה מכוונות נגד ישראל וארה"ב, ברור שהן מסכנות את המשטרים הערביים המתונים. חזבאללה הצליח אמנם, להגיע ל"מודוס ויונדי" עם השלטון בביירות, אך זאת על רקע חולשתו של המשטר הלבנוני. לפיכך, הפלטפורמה שמעניק ערוץ אל-ג'זירה עבור אנשי הג'יהאד השונים בעולם הערבי נתפשת כמסכנת את המשטרים הערביים.

 

בעקבות אירועי החודש האחרון, נוצרה תחושה במצרים שאל-ג'זירה הגביר את הכיסוי שהוא מעניק לגורמים הקיצוניים בעולם הערבי, המערערים על המדיניות המצרית, החל בראיון מקיף עם נשיא תימן, עלי עבדאללה צאלח, שקרא לג'יהאד נגד ישראל, וכלה במנהיג לוב, קד'אפי, שבשידור ישיר הביך את הנשיא מבארכ בכך ששם ללעג את "מסמך הסיכום" המתון יחסית של ועידת הפסגה שהועבר לעיון המנהיגים עוד טרם כינוסה. בעקבות הפסגה הערבית, נסע שר החוץ מוסא לקטר, ככל הנראה כדי לנסות ולהביא למיתון הדיווח של ערוץ "אל-ג'זירה" - כנראה ללא הצלחה - שכן "אל-ג'זירה" דיווחה בהרחבה על הביקורת כלפי עמדת מצרים בפסגה.

 

ערוץ אל-ג'זירה היה זה ששידר למצרים ולעולם הערבי את תמונותיהם של המפגינים הפלסטינים השורפים את תמונתו של הנשיא מבארכ וכותבים את שמו על חמור. אל-ג'זירה לא צנזרו את התמונות ואף שידרו במלואה בשידור חוזר את תוכנית האירוח בה קרא המופתי של צבא השחרור הפלסטיני, נאדר אל-תמימי להפלתו של הנשיא מבארכ. בעקבות זאת, איים שר ההסברה המצרי בנקיטת צעדים נגד ערוץ אל-ג'זירה.[29] מצרים החליטה לשרטט קו אדום בפני ערוצי הלווין הערביים. "מצרים, שבעידן מבארכ נהנית מחופש הבעת דעה חסר תקדים, אינה נבהלת מביקורת", כתב עורך אל-אהראם, אבראים נאפע, "אבל למרות זאת, זכותה של מצרים להציב את הגבולות המפרידים בין ביקורת, שהיא מאבני היסוד של התקשורת והפוליטיקה המודרנית, לבין דברי בלע, שאפיינו את תקופת הג'אהליה..."[30]

 

ערוצי הלווין הערביים מהווים גורם מפתח במשבר הנוכחי. יחסי מצרים-ישראל נקלעו לרגעי משבר כמה פעמים בעבר. כך היה במלחמת לבנון ב1982-, בטבח צברא ושתילא, ועם פריצת האינתיפאדה הראשונה ב1987-. אלא שבמשברי העבר, המידע והתמונות להם נחשף הציבור המצרי עברו סינון של המשטר, וכך נשמר השקט הפנימי. במשבר הנוכחי, בשל הפופולריות של ערוצי הלווין הערביים, נחשף הציבור המצרי באופן ישיר לתמונות הקשות של העימותים בין הפלסטינים לצה"ל, והתוצאה התבטאה ביציאתם של הסטודנטים לרחובות.

 

בתגובה לגישתו של ערוץ אל-ג'זירה, פתחה התקשורת המצרית במתקפה נגדו. בעל הטור, סעיד אסמאעיל, חזר על האשמות שנשמעו כבר בעבר, כי הערוץ מופעל על ידי המוסד הישראלי.[31] גם בעל הטור, נביל עמר, קבע כי מייסדו של הערוץ - שה"ח הקטרי - "התקבל כידיד על ידי איפ"ק בארה"ב ויש לו קשרים עם בני הדוד [הישראלים] שתרמו לערוץ מליון שקל!".[32]

 

בעלי טורים בעיתונות הטיחו עלבונות אישיים בכוכבי ערוץ אל-ג'זירה. על מגיש החדשות גדל הגוף ובעל המבטא העראקי הכבד, ג'מיל עאזר, לדוגמא, נכתב כי "מראהו מעורר אימה ותחושה שמלחמת גוג ומגוג כבר החלה ומחר הוא יום הדין".[33] בעל טור אחר שביקש להגן על הערוץ, השיב כי העובדה שעאזר "נראה כמו תולעת המשמשת להתפחת שמרים", אינה משנה את העובדה שאל-ג'זירה הוא הערוץ הראשון המציג את העולם הערבי כהווייתו.[34]

 

כך התחרו ביניהם בעלי טורים בעיתונות המצרית עלבונותיו של מי כלפי אנשי אל-ג'זירה יצירתיים יותר. הגדיל לעשות בעל הטור, עבדאללה כמאל, שכתב, תחת הכותרת "נפיחה מול פני השמש", שאל-ג'זירה מנהלת מלחמה מוראלית נגד מצרים בשרותה של ישראל וסיכם: ערוץ אל-ג'זירה "מנסה באמצעות נפיחה בודדת מקטר לכסות על פני השמש המצרית... האם הנפיחה הזו, או מליון נפיחות כמוה, יכולות לכבות את השמש הקרויה מצרים?!"[35]

 

סיכום

במשבר הנוכחי, נאלצה מצרים למתוח כמה קווים אדומים בפני כוחות שונים במזה"ת, שקראו תיגר על מעמדה ועל האינטרסים שלה. אינטרסים אלה כרוכים כיום ביחסיה של מצרים עם ארה"ב ותלויים בשמירה על חוזה השלום עם ישראל.

 

ראשית, מתחה מצרים קו אדום בפני המנהיגות הקיצונית בעולם הערבי בהכריזה חד משמעית כי היא לא תהיה שותפה למלחמה נגד ישראל. שנית, היא מתחה קו אדום בפני ההנהגה הפלסטינית וקבעה כי היא לא תסבול ערעור פלסטיני על מדיניותה ועל מעמדה בעולם הערבי. קו אדום שלישי מתח המשטר המצרי בפני כוחות שונים שנתפסו כמערערים את בטחון הפנים המצרי: הפלסטינים, האסלאם הפונדמנטליסטי, וערוצי הלווין הערביים, ובראשם אל-ג'זירה.

 

המשבר הנוכחי הדגיש את הדיכוטומיה הקיימת בעולם הערבי בין המדינות המתונות שכרכו את גורלן בהשפעה האמריקאית ופועלות בדרך רציונאלית, לבין קואליציה של מדינות קיצוניות שאין להן אינטרס אמיתי בקשר עם ארה"ב והמערב ושמצאו מכנה משותף עם האסלאם הפונדמנטליסטי. מצרים, שבעבר ראתה עצמה כמנהיגת העולם הערבי, מסתפקת כעת בהנהגת הגוש המתון. הדגש שניתן לאינטרסים המצריים על פני אלה הכלל-ערביים מבדיל את מצרים מן המחנה הקיצוני בעולם הערבי. בידול זה תואם את האינטרס המצרי בתהליך המדיני וביציבות האזורית, כמו גם את מאבקה נגד האסלאם הפונדמנטליסטי, המבול בימים אלה על ידי חזבאללה.

 



[1] אל-מסתקבל (לבנון), 24.10.2000.

[2] אח'באר אל-יום (מצרים), 21.10.2000.

[3] רוז אל-יוסף (מצרים), 21.10.2000.

[4] רוז אל-יוסף (מצרים), 22.10.2000.

[5] אל-אהראם (מצרים), 20.10.2000.

[6] אל-אהראם אל-אקתצאדי (מצרים), 23.10.2000.

[7] אל-אח'באר (מצרים), 27.10.2000.

[8] אל-חיאת (לונדון), 2.11.2000.

[9] אח'באר אל-יום (מצרים), 28.10.2000.

[10] אל-אהראם (מצרים), 28.10.2000.

[11] אל-גמהוריה (מצרים), 26.10.2000.

[12] אל-ערבי (מצרים), 22.10.2000.

[13] אל-אח'באר (מצרים), 25.10.2000.

[14] אל-גמהוריה (מצרים), 25.10.2000.

[15] אל-גמהוריה (מצרים), 28.10.2000.

[16] אל-חיאת (לונודן-ביירות), 29.10.2000; 30.10.2000.

[17] חריתי (מצרים), מצוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 30.10.2000.

[18] אל-אח'באר (מצרים), 25.10.2000.

[19] אל-גמהוריה (מצרים), 26.10.2000.

[20] אח'באר אל-איום (מצרים), 28.10.2000.

[21] אל-אהראם (מצרים), 26.10.2000.

[22] אל-ג'זירה (קטר), 10.10.2000.

[23] אל-אהראם (מצרים), 20.10.2000.

[24] אל-נבא אל-וטני (מצרים), 29.10.2000.

[25] סלימאן אל-חכים, אל-אחראר (מצרים), 29.10.2000.

[26] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 31.10.2000.

[27] רוז אל-יוסף (מצרים), 22.10.2000.

[28] רוז אל-יוסף (מצרים), 22.10.2000.

[29] אל-גמהוריה (מצרים), 27.10.2000.

[30] אל-אהראם (מצרים), 31.10.2000.

[31] אל-אח'באר (מצרים), 25.10.2000.

[32] אל-אהראם (מצרים), 22.10.2000.

[33] ר'צא הלאל באל-אהראם (מצרים), 28.10.2000

[34] אסאמה אנור עכאשה באל-אהראם (מצרים), צוטט באל-קדס אל-ערבי (לונדון), 31.10.2000.

[35] רוז אל-יוסף (מצרים), 21.10.2000