ביקורת על הדו"ח העוסק בנושא הפיתוח בעולם הערבי
ח'אלד אל-קשטיני, בעל טור ליברלי ממוצא עיראקי, הכותב ביומון הסעודי-לונדוני, "אל-שרק אל-אוסט", פרסם שלושה מאמרים בתגובה לדו"ח שפרסמה הקרן הערבי לפיתוח כלכלי וחברתי.
במאמרו הראשון, כתב אל-קשטיני:
"לפני כמה חודשים הפסקתי לכתוב את מאמרי השבועיים בעמוד הדעות [של אל-שרק אל-אוסט] ואף חדלתי לעסוק בעניינים הערביים באופן מוחלט. הכל בזבוז זמן. התחלתי להבין מדוע אנו פטליסטים. איש מאתנו אינו מסוגל לדון בחופשיות מלאה בעניינינו ולכן איש מאתנו אינו יכול להשפיע באמת על מהלך חיינו. עניינינו נתונים בידי אחרים.
החוגים הפוליטיים נקלעו לסערה בשל הדו"ח שפרסמה הקרן הערבית לפיתוח כלכלי וחברתי שחשף את מידת חוסר האונים הערביים בכל הנוגע לפיתוח, למרות כל המשאבים שבידי הערבים. העולם הערבי רשם את שיעור הצמיחה הנמוך ביותר לעומת כל אזור בעולם, פרט למרכז אפריקה. האזרח הערבי יזדקק ל-140 שנה כדי להכפיל את הכנסתו, בעוד שמרבית תושבי העולם נזקקים רק לעשר שנים.
את הדו"ח גבש צוות של חוקרים ואנשי מקצוע ערביים. ואולם, השורה התחתונה מבטלת, למרבה הצער, את התועלת שבדו"ח הזה. בסופו של דבר, [כותביו של הדו"ח] הם קבוצה של פקידים ערביים בעצמם. אם יש משהו שניתן להודות עליו בדו"ח זה הוא האזכור של העדר החירויות, שהם עצמם נפלו לו קורבן.
הם הצביעו על שלושה גורמים האחראים לכישלון: העדר החירויות, הגבלת הנשים, וצמצום הידע. ואולם, שלוש התופעות האלה הן, לדעתי, בבחינת סימפטומים של שלוש סיבות עמוקות יותר שהן על פי הסדר הבא: המורשת, הטוטליטריות, והסוגיה הפלסטינית.
סבתי, זכרה לברכה, נתנה לי עצה: 'אל תתחתן עם אלמנה'. זוהי עצה לא הומאנית, אבל סבתי אמרה שלא משנה מה אעשה, האלמנה תמיד תשווה את מעשי למעשיו של בעלה לשעבר. לעצתה זו יש הד לגבי העמים. העמים הסובלים מקיומה של מורשת ממשיכים לקשור כל צעד שהם מעונינים לצעוד באותה מורשת. אין דבר הפוגע בגורלה של אומה יותר מאשר תהילתה ההיסטורית. האומה ממשיכה לחלום עליו ולחשוב שהיא מסוגלת להחזיר את ההיסטוריה לאחור. אנו – כמו גם היוונים, האיטלקים, האיראנים , והתורכים – שגינו באשליה הזו.
המפליא הוא שאתה מוצא שאפילו גדולי האינטלקטואלים מצביעים על ההישגים ההיסטוריים כנימוק [לאמונה ב]התפתחותו של העם, בשעה שהישגים אלה הם המגבלה העיקרית העוצרת אותו מלהתפתח. הערבים התפתחו כאשר לא היתה להם כל מורשת וכך גם היוונים, הרומאים, והאנגלים. יפן שגשגה בשעה שסין נכשלה משום שלשניה היתה מורשת בשעה שליפנים לא היתה כל מורשת. האמריקאי כותב את המלים כפי שהוא שומע אותן ולא כפי שכתב אותן שייקספיר.
מדוע הוגבלו הנשים, שהן מחצית מן החברה? משום ששחרורן מתנגש עם המורשת. הדו"ח מתלונן על צמצום הידע. מדוע? משום שהאמצעי הראשון לידע שהוא השפה והאותיות, מוגבלים על ידי המורשת המונעת כל רפורמה בהן. הדו"ח טוען שהמדינות הערביות מוציאות על חינוך יותר ממרבית המדינות המתפתחות אבל הן אינן משיגות כל תוצאה בהשוואה לאחרים. מדוע? משום שהסטודנטים שלנו מעבירים את רוב זמנם בלימוד [תחביר ערבי]... שאין לו כל קשר למדעים.
כיצד קרה שהאפריקאים אמצו את הדמוקרטיה ואילו אנו אמצנו את הדיקטטורה? משום שלאפריקאים לא היו מורשת והיסטוריה השוללים את הדמוקרטיה..."[1]
במאמרו השני, כתב אל-קשטיני: "כתבתי אתמול על הרוח הפטליסטית השולטת על חיינו הערביים וכיצד היא מוציאה את הגורל שלנו מידינו ומעבירה אותו לידי זולתנו. הסוגיה הפלסטינית היא דוגמא טובה לדברי. אין ספק שאנו איננו אחראים על הופעתה. האדון בלפור והציונות במערב הם שיצרו אותה. כאן בערך מסתיימת האחריות של הכוח העליון. בעקבותיהם באו דפים ופרקים [היסטוריים] שאיננו יכולים להתנער מן האחריות להם.
הטיפול שלנו בבעיה הזו מהווה שורה של שגיאות, בורות, אי-הבנה, ואופורטוניזם אישי ולאומי. אינני רוצה לדון באף אחת מן התופעות האלה או להטיל את האחריות לה על מישהו ספציפי. החשוב הוא שהופעת הבעיה, הסלמתה והתמשכותה הפכו לגורם עקרי בהגבלת יכולת הפיתוח וההתקדמות בעולם הערבי.
כותבי הדו"ח... שיקפו את בעיית העדר החירויות בעולם הערבי עליה הם הצביעו בכך שהם עצמם לא העיזו להזכיר את הנושא הזה. קיימת משימה חשובה שעל הקרן הזו לקחת על עצמה ולבצע אותה במהירות האפשרית. עליה לחשב כמה טריליוני דולרים עלתה לנו הבעיה [הפלסטינית], וכמה אינטלקטואלים, בוגרי אוניברסיטאות, אנשי מקצוע, וצעירים נפלו לה קורבן בשעה שהם היוו את השכבות האנושיות הבסיסיות שהיו דרושות לצורך תהליך הצמיחה והפיתוח. לא נשכח את האינפלציה בתקציבים הצבאיים של כל המדינות ערב ובעיקר של מדינות העימות, בשל הבעיה הזו.
הבעיה הפלסטינית והשפעתה השלילית על תהליך הצמיחה והפיתוח חורגים מהוצאות כספיות ואנושיות ונוגעים לתחומי הפיתוח הפוליטי והחברתי. תוצאות הבעיה הזו הובילו באופן ישיר לכל ההפיכות הצבאיות באזור ובעקבותיהן להקמתם של משטרים צבאיים ודיקטטוריים שהפקיעו את החירויות הכלליות ואת מרכיבי החברה האזרחית, והשביתו את תהליך השלטון הדמוקרטי והפרלמנטרי באזור.
שחרור פלסטין הפך לסיסמא שתחתיה חסו כל אויבי הדמוקרטיה, אוהבי ההתעשרות המהירה, והסוחרים בלאומיות ובפאן-ערביות. הם סתמו את פיו של כל מי שתבע רפורמה, חירות עבור העם, השתתפותן של נשים [בחברה], או אפילו להשיג דרכון או רשיון בניה והכל בתירוץ של הצורך לשחרר את פלסטין. עליך להמתין עד שנשחרר את פלסטין הגזולה.
הסכסוך המר הזה נגד האויב בעל היכולות, כפה עלינו סוגים של ג'יהאד מדמם שהולידו שורה של פעולות התנקשות, טרור, חטיפת מטוסים, התאבדות וכל מה שנכלל במסגרת האלימות. אך טבעי הוא שכל הפעולות האלה יתפשטו אל מחוץ לזירה שתוכננה להן. יחד עם ההפיכות הצבאיות, שבאו בזו אחר זו, פעולות אלה ערערו את הביטחון והיציבות באזור. הדבר חייב את המדינה להוציא כספים רבים על מנגנוני הביטחון, להשתמש בשיטות עינוי וטרור הלקוחות הישר מן הגיהינום, ולנטרל את עצמאות מערכת המשפט. התוצאה היתה בריחת הקאדרים המקצועיים ופגיעה קשה בתהליך הצמיחה והפיתוח."[2]
במאמרו השלישי, כתב אל-קשטיני: "הטוטליטריזם הוא הגורם השלישי שהקרן הערבית לפיתוח כלכלי וחברתי חששה לטפל בו, למרות שזה מילא תפקיד בשבירת ההתפתחות הדמוקרטית והכשלת הצמיחה הכלכלית... תמיכת המערב בישראל, שלחה את הערבים לעבר הגוש הקומוניסטי, בהתאם למחשבה ש'האויב של אויבי הוא ידידי'... המדינות הערביות המהפכניות, שהנהיגו את העולם הערבי, מצרים, סוריה, עראק, תימן, לוב, ואלג'יר, נכנסו למעגל ההשפעה הסוציאליסטי. את הסוציאליזם שלהן, לא לקחו מדינות אלה ממדינות דמוקרטיות מתונות, דוגמת שבדיה ובריטניה, אלא ממדינות המשטר הקומוניסטי. הבחירה הזו תאמה את האיבה [הערבית] כלפי העולם המערבי ואת המורשת השלטונית הערבית.
מגמת ההלאמה, ריכוזיות הכלכלה, וההגמוניה הטוטליטרית של המדינה החלה להשתלט על כל מעשיהם של האנשים והמדינות. אין מנוס מלהודות שמגמה זו היוותה למעשה חלק מתנועה רחבה בעולם השלישי שסברה שרפורמה והתפתחות מהירה מחייבים התערבות של המדינה.
המגמה הזו שירתה את השלטון הדיקטטורי. כאשר המערכת הקומוניסטית היא שפיקדה על הזירה הזו, הסיוע שלה לא הצטמצם למגזרים הצבאי והתעשייתי; היא גם אימנה את מנגנוני המודיעין בשיטות דיכוי, ריגול, ושטיפת מוח נגד האזרחים.
הארגון הכלכלי של מדינות מחייב קאדר גדול של פקידים ואנשי אדמיניסטרציה נאמנים ונקיי כפיים, כמו גם מומחים ואנשי מקצוע. אלו נדירים בעולם השלישי. לפיכך, המשימות הקשות ביותר הוטלו על אנשי צבא שלא היה להם כל ידע מקצועי בתחום. בקרב הפקידים התעצמה מורשת השוחד, המעילה, והגניבה בכל התחומים. הליברליות היוותה את אחד הגורמים החשובים שהגנו על בריטניה מפני השוחד והרמאות. כאשר סוחר או תעשיין אינו זקוק לרשיון מאיש הוא לא נאלץ לשלום שוחד לאיש. לעומת זאת, המצרי או העראקי נדרש לשלם שוחד רק כדי לנסוע מארצו או אפילו בתוך ארצו.
מגמה זו זכתה לתנופה בשל משאבי הנפט. הכסף היה נתון בידי המדינה והאזרח נאלץ לחלות את פניה כדי להרוויח את לחמו. הפיתוח לא היה תלוי בתבונתו ומאמציו של האזרח, כפי שהיה במערב, אלא במעשיו של השלטון המרכזי. הגישה הטוטליטרית הזו סייעה לדכא את ההתפתחות הדמוקרטית לנפח המנגנון האדמיניסטרטיבי, להפיץ שחיתות וריכוזיות, לבריחת הון לחו"ל במקום שיושקע בארץ, ולבסוף לבריחת ההון האנושי המתבטא במומחים ואנשי מקצוע.
השילוב של שלושת הגורמים האלה – המורשת, הסוגיה הפלסטינית, והטוטליטריזם – הכשיל את הצמיחה והפיתוח ואנו הפכנו למשל ולשנינה בעולם כולו."[3]
